ארכיון דצמבר 2021

הנזירות היא תופעה אסורה ביהדות ובאיסלם,הסתגפות וחיי עוני הם תולדה של תנאים סביבתיים ושתי הדתות האלה אוסרות חיי עוני והסתגפות כדרך חיים. גם הנשואין והקמת משפחה הם ציווי מרכזי ביהדות ובאיסלם ומשכך הנזירות זרה לדתות האלה.

הנצרות צוברת תאוצה במאה השנייה לספריה. בשלב הזה זו דת נרדפת והחוסים תחתיה,ביחס לכלל האוכלסיה מעטים. עם נפילת האימפריה הרומית,בשלהי האלף השלישי לספירה,צוברת הנצרות תאוצה והופכת ליותר ויותר שכיחה. בתחילת המאה הרביעית,לספירה,מוקמת ממלכת ביזנטיון,שלימים הופכת לאימפריה הביזנטית שמחליפה את רומי,ראשי האימפריה ממירים דתם לנצרות,מדתות פגניות למינהן,והופכים את הנצרות לדת של האימפריה. זו הפעם הראשונה בהסטוריה האנושית,ולצערי לא האחרונה,שאין הפרדה בית הדת למדינה.

תנועת הנזירות מתחילה בשני מוקדים,בערך באותו הזמן אך בצורה שונה. הנזירות המשותפת שבה חיים הנזירים בלאורות מתבודדים כל ימי השבוע ונפגשים במנזר המרכזי פעם בשבוע,ביום ראשון,לארוחה שיח משותף ולימוד משותף. צורה זו של נזירות מתפתחת במצרים ומתפשטת במהלך המאה הרביעית לספירה מזרחה לעזה,מדבר יהודה סוריה אסיה הקטנה,ובהמשך לאירופה.

צורה נוספת של נזירות שבה הנזירים חיים בדד בלאורות,נזירים הרמיטים, שכל זמנם מוקדש לעבודת האל ולמאמצים למחייה ממה שיש בסביבה הקרובה. נזירות מהסוג המתבודד הזה מתפתחת במדבר יהודה במאה השנייה לספירה ובעת ההתפשטות של נזירות הלאורות והמנזרים המשותפים,ממצרים במאה הרביעית לספירה כאמור,סוג זה של נזירות הולך ונעלם.

במאה השישית לספירה צורה חדשה של נזירות תופסת במרחב מדבר יהודה,ובעולם הנוצרי בכלל. זוהי נזירות הקוינוביון,כלומר:הנזירים מתכנסים למנזר אחת שמונהג על ידי אב המנזר. חיים במנזר עצמו ומקימים מערכת משותפת של חיי הסתגפות עוני תפילה ולימודים,תוך תמורה של כל נזיר לכלל המנזר – משהו שדומה לתנועה הקיבוצית של ישראל בתחילת דרכה. צורת חיים זו מוכיחה את עצמה בעת שנכנסים למרחב האיסלם ואחריהם הצלבנים,וצורת חיים זו נמשכת בנצרות עד היום.

ביום שישי האחרון יצאנו למסע בעקבות הנזירות במדבר יהודה. המסע שלנו לא בהרכח היה על פי סדר הזמנים ההסטורי אלא על פי סדר גישה למנזרים ממערב למזרח. שניים מהמנזרים שבהם ביקרנו אינם פעילים עוד,אחד מהם פעיל והמקום האחרון איננו מנזר אלא ביקור בארץ המנזרים – קאסר אל יהוד,ביקור חוזר שלי באתר.

מנזר מרטריום.

המנזר מוקם על ידי מרטריום מקפדוקיה והיה פעיל מתחילת המאה החמישית למאה ועד לסוף המאה השביעית לספירה.המנזר מתחיל את דרכו כמנזר ומסביבו לאורות של נזירים אך עד מהרה הופך למנזר משותף מסוג הקוינוביון כשלצידו אתר אירוח לעולי הרגל לירושלים. ראשית המנזר הוא בלאורה של מרטריום מקפדוקיה אך עד מהרה מצטרפים אליו נזירים נוספים,מוקם המנזר ובית ההארחה שלצידו,ומרטריום עצמו עוזב את המנזר והופך לפטריאך בירושלים. בתקופת היותו של מרטריוס הפטריאך של ירושלים לובש המנזר את צורתו המפוארת ומכאן ההשערה היא שמרטריום היה יוזם הקמת המנזר,אך לא היה האדם החשוב שחי בו. כתובות וקברי קדושים באתר מעידים על אישים אחרים שככל הנראה היו מאנשי המפתח החשובים של המנזר.

והתמונות ממנזר מרטריום,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנזר אותימיוס.

אותימיוס (יש לבטא אב-טי-מיוס) נולד בארמניה ב 377 לספירה. אודות נסיבות הולדתו אנחנו יודעים מעט מאוד אבל לאימו ולנסיבות לידתו מיוחסות אגדות הדומות,משהו,לסיפור לידתו של יהושוע הנצרתי.

אותימיוס מגיע למדבר יהודה סביב 428 לספירה ובמהלך חייו באזור הוא מקים מספר רב של מנזרים לרבות מנזר אובתמיוס שבמישור אדומים,מנזר במצדה בנחל זיף ועוד. מנזר אותימיוס מוקם כלאורה שבה מספר של נזירים מתבודדים חיים סביב למבנה המנזר ונפגשים בו אחת לשבוע בימי ראשון. המנזר מתפקד כלאורה עד למותו של אותימיוס בשנת 473 ואז הוא הופך לקוינוביון שבמרכזו קריפטה שתוך הקפלה שבה נקבר אותימיוס עצמו. המנזר מוקף חומה ומחוץ לחומה מוקם בור מים שאוגר את מי השטפונות מאגן הניקוז של נחל אוג.

מנזר אותימיוס מתקיים,כמנזר,עד למאה ה 13 לספירה. במאה ה 13 המנזר ננטש והופך לחאן דרכים ומקבל את השם חאן אל אחמר – הפונדק האדום. המקום משמש כחאן עד לראשית התקופה העות’מנית שבמהלכה ננטש לעד.

והתמונות ממנזר אותמיוס,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנזר דיר חיג’לה.

מנזר דיר חיג’לה מוקם בתקופה הביזנטית והוא מוקדש לגרסימוס שלו מיוחסת הקמת לאורה באתר המנזר קודם להקמתו של המנזר. המנזר הוא קוינוביון והוקם ככזה מלחתחילה.

את המנזר מקים הירונימוס והוא מוסר את ניהולו לידי גרסימוס שמנהל אותו בראשית דרכו. ב 614 נחרב המנזר בידי הפרסים ועם כיבוש הארץ על ידי האיסלם,ב 640 לספירה,משוקם המנזר ונזירים חוזרים לחיות בו.

ככל הנראה מבנה המנזר קרס ושוקם כמה וכמה פעמים והמרכזי שבהם בוצע בימי השלטון האיסלמי שהחזיק מעמד עד 1837 או אז ספג המנזר פגיעה משמעותית בעקבות רעידת אדמה. ב 1890 הפטריאכיה היונית אורטודוקסית,שתחת חסותה פועל המנזר,שיקמה את המבנה על בסיס מבנה מהתקופה הביזנטית שהיה באתרו.

עד 1970 דיר חיג’לה היה מנזר שכוח ומבודד ברם: ב 1970 בסמוך למנזר סללה מדינת ישראל את כביש 90,והמנזר הבודד הפך להיות על אם הדרך ובעקבות כך הגיעו לו זמני עדנה שנמשכים עד היום. כביש 90 הנגיש את המנזר לתנועה של צליינות שהביאה לו את עדנתו לא מעט בזכות אב המנזר,כריסטוס,שמאז שנות השיבעים משמש כאב המנזר והוא האחראי לפתיחת מרחב המנזר לתיירות,לצליינות ולשיתוף פעולה עם תושבי יריחו לרווחת המנזר.

והתמונות מדיר חיג'לה,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

קאסר אל יהוד.

קאסר אל יהוד,מצודת היהודים בתרגום חופשי,הוא אתר טבילה המקודש לנצרות שנמצא בירדן הדרומי צפונית לים המלח. מסביב לאתר הקדוש הזה הוקמו מנזרים,רובם נטושים היום וחלקם פעילים והאזור כולו נקרא:”ארץ המנזרים".

עד 1967 האתר שימש לביקור של ציילנים ברם: פעילות עויינת לישראל שהתנהלה באזור גרמה לפיזור מיקוש ומחסומים והגישה לאתר הקדוש הפכה מסוכנת כדי בלתי אפשרית.

אחרי 1967 עובר האזור לשלטון צה"ל אך עדיין סובל מבעיות של הסתננות ופעולות איבה כנגד ישראל. מעבר מיקוש לא מעט מהמנזרים ננטשים חלקם מרצון וחלקם בשל שיתוף פעולה עם מסתננים מירדן והאתר נסגר לגישה של צלינים בכלל ואזרחים בפרט.

בתחלית שנות ה- 80,בעקבות לחץ של הכנסיה,מקימה ישראל את מרכז הטבילה והצלינות בירדנית, אתר זה ממוקם דרומים לסכר דגניה ושימש את הצלינים לטבילה וציילנות עד 2011.

ב 2011 בעקבות מבצע לאומי לפנוי מוקשים ועקב השקט שהושב לאזור בעקבות הסכם השלום עם הממלכה האשמית,ירדן,נפתח האתר לביקור של אזרחים וצילניים. המיקוש,ברובו,הוסר דרך הגישה לאתר מוסדרת ומי שלא פוחד ממים קרים וקצת סוחפים יכול לחצות את הירדן לגדה המזרחית ולבקר במנזר הסמוך ללא צורך בהחתמת דרכון בכניסה לממלכה האשמית.

והתמונות מקאסר אל יהוד,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

במיתולוגיה היונית נרקיסוס היה נער יפה תואר ובנו של אל הנהר. אבל לנרקיסוס היתה תכונה אחת נוספת: הוא היה יהיר מאוד וככזה דחה,בזו אחר זו,את הנערות שחיזרו אחריו עד שדחה את את הנערה שהיתה אחת יותר מידי: אקו הנימפה המקומית חיזרה אחרי נרקיסוס שגם אותה,ביהירותו כי רבה,דחה. אקו נעלבה,עד עמקי נשמתה,מדחיתה על ידי נרקיסוס והיא ברחה והסתתרה בין מערות וצוקים.

לארוע הזה היתה עדה אלת המזל נמסיס שהחליטה שלא לשבת מן הצד ולנקום את עלבונה של אקו. מה עשתה? נמסיס הטילה על נרקיסוס כישוף שבו הוא התאהב בבואתו כפי שנשקפה במי הנהר. משהתאהב בבאותו ניסה נרקיסוס לגעת בה ובכל פעם ששלח ידו לגעת בה:היא נעלמה. וכך ישב נרקיסוס על גדת הנהר,חיכה שבבואתו תופיע וכשניסה לגעת בה נעלמה שוב. וכך חוזר חלילה עד חלוף הזמן,נרקיסוס המתין לבבואתו וכשהגיעה ניסה לגעת בה,והיא שוב נעלמה וחוזר חלילה. בזמן הזה נרקיסוס לא אכל ולא שתה עד שמצא את מותו כשגוע ברעב ומצמא.

מאחר ואחד ממאפיניו של צמח הנרקיס היא שבית הגידול שלו נמצא ליד מקווי מים,ושמו הדומה לשם של נרקיסוס מספרת האגדה המיתית על כך שנרקיסוס,לאחר שמת,הפך לצמח הנרקיס.

מקור השם של הנרקיס הוא מהמילה נרקוס קרי הרדמה או וגם אילחוש. הקדמונים יחסו לצמח הנרקיס תכונות של אילחוש והרדמה וכך השתבש שמו מנרקוס לנרקיסוס ומכאן הקשר למיתוס על האיש שהתאהב בעצמו עד כלות.

את הנרקיס פגשנו בקרן הכרמל ובחורשת הארבעים ותמונותיו,הרי הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

כבר הרמב"ם שם לב לבלבול שיש לבני אדם בין נשר לעיט. כדי לבאר את ההבדל בין הנשר לעיט פסק הרמב"ם את ההבדלים על פי מקור המזון של שני העופות האלה: הנשר אוכל נבלות והעיט צד את מזונו. על מנת שיוכל,הנשר,להכניס ראשו לקרבי הנבלה שער ראשו נעלם והוא:קירח. לעומתו העיט עוטה נוצות לראשו. בנוסף: הנשר גדול מהעיט.

מקור שמו של הנשר מגיע מהעובדה שראשו קירח. בשפות שמיות נפוץ המונח NaSru (יש לבטא נא-שא-רו) למי שנשר שיער ראשו ובעברית השורש נ.ש.ר הוא המקביל לנאסורו והוא המקרו לשמו של הנשר המקראי.

האקדמיה ללשון עברית כשבאה להגדיר את השם העברי של הנשר מול העיט ולתת שם עברי לשני העופות קיבלה את פרשנותו של הרמב"ם ושמו המדעי העברי של הנשר הוא:נשר קרח.

מספר תרבויות אימצו את ה"נשר" כציפור המסמלת אלוהות או את המשטר שלהן. הרומאים השתמשו ב"נשר" כציפור הלאומית שלהם,ברם: ה"נשר" הרומאי הוא עיט הזהב שמי שאחראי להכנסתו כעוף בעל תכונות אלוהיות הוא אלכסנדר הגדול שהיה,כידוע,יווני.

המופע העתיק ביותר של נשר כציפור בעלת תכונות אלהיות וכסמל לאומי מגיעה מתימן והיא מתוארכת למאה ה- 7 לפנה"ס והיא תיארה את האל:נוסור (יש להגות NuSur).

באיסלם מתואר הנסר (יש להגות NaShar) כאחד מהאלים של הישמעאלים לפני בואו של מוחמד וקבלת האיסלם כדתם.

הנשר התנכ"י בארץ ישראל נמצא בסכנת הכחדה. בחי בר כרמל נמצא גרעין הרבייה של הנשר וממנו הוא הושב לטבע,בין השאר,בהר הכרמל וברמת הגולן. סכנת ההכחדה לנשר נובעת מהיותו אוכל נבלות ומי שאחרי לה הוא האדם והוא בלבד. הנשרים בארץ נחשפים לפגרים שהומתו בהרעלה מעשה ידי אדם בכוונה לסלק חיות מעדרי הצאן והבקר שלהם והנשרים,כאוכלי נבלות,מסוגלים להתמודד עם הרעלים הטבעיים שנוצרים בפגרים – אבל לא עם רעל תוצרת אדם שהמית את החיה ובאכלם ממנה הם מתים.

בשל מוטת כנפיהם העצומה הנשרים הם קורבן להתחשמלות מעמודי חשמל שבאזורי המחייה שלהם. חברת החשמל,ביחד עם החי בר כרמל,יצרו מערכת המגינה על כנפי הנשרים מהתחשמלות מעמודי החשמל והמערכת מותקנת על עמודי החשמל שבאזורי המחייה של הנשרים בארץ,אם כי:מפעם לפעם "מצליח" פרט זה או או אחר להתחשמל למוות.

הנשר חשוב מאוד לאקוסיסטם של סביבת תפוצתו הוא,הלכה ולמעשה,מסלק הפסולת של עולם החי והימצאו בטבע חשובה לו עצמו ולחי שבסביבתו.

בשבוע שעבר ביקרנו בגרעין הרבייה של הנשר התנכ"י שבחי בר בכרמל והזדמו לנו לראות את הנשרים בסיאסטה היומית שלהם לאחר שאכלו לשובע מפגר שהונחה עבורם במרכז האכלה שבהר הכרמל לא רחוק מהחי בר עצמו. והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

משפחת האיריסים קיבלה את שמה מאלת הקשת בענן והשליחים האולימפיים מהמיתולוגיה היוונית. שם האלה נכתב IRIS והתכתיב העברי הוא איריס. משכך נכון לכנות את משפחת האיריסים כאיריס הסרגל או איריס הארגמן וכו וגו’.

אין לדעת מדוע השתרשה ההגייה אירוס ברם:באין הכרעה של האקדמיה ללשון עברי בקשר לשמו העברי של האיריס אז גם ההגייה כאירוס נכונה. במקומנו נשתמש בהגייה של התרגום לעברית של שם האלה היוונית קרי:איריס.

משפחת האיריסים כוללת כ 200 מינים,מתוכם בארץ ישראל ישנם חמישה מינים של איריסים:האיריס,הכרכום,הסייפן,צהרון מצוי והרומוליאה.

איריס הסרגל הוא צמח אנדמי לארץ ישראל ובעיקר,אך לא רק,גדל בקרן הכרמל ובחורשת הארבעים. לאיריס הסרגל איריס תאום איריס הלבנון שהוא:אנדמי ללבנון.

לאיריס הלבנון ולאיריס הסרגל מספר זהה של כרומוזומים ומאחר והרבייה שלהם איננה מינית,כאמור,אין הם מתערבבים זה בזה,אם כי יש לציין מבחינה תורשתית שני הצמחים זהים זה לזה אך שונים,זה מזה,באזורי המחייה שלהם.

איריס הסרגל התגלה לראשונה ב 1883 בהר הכרמל,על ידי פקרדוני קלוסט ורטן,רופא מסיונר מנצרת שגם נתן לו את שמו,איריס הסרגל על שם עלי הכותרת הישרים של הצמח.

איריס הסרגל פורח בחודשים דצמבר ינואר באזור דליה,הר חורשן,קרן הכרמל וחורשת הארבעים. בחודש ינואר פורח האיריס גם בשומרון וברמת יבנאל.

איריס הסרגל הוא צמח מוגן והבתת שלו מוגבל מאוד לאזורים בארץ שצוינו לעיל,בשל הרס בבתי הגידול של איריס הסרגל הוא נמצא בסטאטוס של סכנת הכחדה ברמה של פגיע. סטאטוס זה נובע מהתמעטות של מופעי איריס הסרגל בבתי הגידול שלו בארץ.

סטאטוס סכנת הכחדה פגיע פרושו שעד לסוף המאה הנוכוחית יש סיכוי של עשרה אחוזים שהמין הזה יכחד לחלוטין.

איריס הסרגל הוא צמח קטן קומה ובבית הגידול שעל הכרמל איננו מגודר או מוגן במכשול כלשהו. בבקרכם את הצמח הנפלא הזה אנא שימו לב למדרך רגלכם על מנת שלא לדרוס את האיריסים ולפגוע ביכולת ההתרבות שלהם – תודה.

את איריס הסרגל צילמתי בבית הגידול שלו שבקרן הכרמל וחורשת הארבעים – והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

כולנו יודעים לתאר צמח כבר משחר ילדותינו. ואם נידרש לתאר פרח,כלשהו,נדבר על:גבעול שיוצא מהאדמה,ועליו מחוברים כמה עלי כותרת ובאמצעם האבקנים. נוסיף ונאמר שלפרח יש צבע כלשהו וריח כלשהו ונניח,הנחה סבירה מאוד,שעלי הכותרת,האבקנים הצבע והריח,כל אלה לא נועדו לענג את עיננו אלא כדי למשוך חרקים שיאביקו את הצמח ויפיצו את הדור הבא.

אם נסתכל על הרקפת,היא ממש לא עונה לתיאור הקלאסי של "פרח" כמקובל עלינו,בני האדם. אני מניח שכולנו יודעים שאם הטבע לוקח משהו ומשנה מהותית את צורתו הוא מתכוון לספר לנו סיפור ששונה מסיפור המקובל,במקרה הזה,בעולם הצמחים.

אז מהו סיפורה המיוחד של הרקפת?

הרקפת היא צמח רב שנתי שבבסיסו פקעת. הפקעת של הרקפת היא הגבעול שלה,ובכל שנה שבה פורחת הרקפת:הגבעול שלה,קרי הפקעת שלה,מתעבה וגדל לגובה וחוזר חלילה כל שנה ושנה.

צורתה ה"משונה" של הרקפת מרמז לנו על דרך ההתרבות שלה. בשונה משאר הפרחים מי שמפיץ את זרעיה של הרקפת הוא מין של עש אשר מגיע אל האבקנים של הרקפת,משמיע זימזום בתדר מאוד גבוה,הזמזום גורם לאבקנים לרטוט וזרעי הרקפת נופלים אל הקרקע,שם,בקרקע,הם מתאגדים לידי הלקט.

ההלקט,שהוא מעין קופסא קטנה קשיחה ובתוכה זרעי הרקפת,נשאר על הקרקע ופה הוא זקוק לשירותיו של בעל חיים אחר כדי שישא אותו ממקומו למקום אחר,שם יוכל להשריש ולצמוח. אז מי אוסף את ההלקטים של הרקפות ומסיע אותם למקום הנביטה החדש?

כאן הרקפות נעזרות בנמלים אשר נושאות את ההלקטים,חלקם אל הקן שלהן למאכל ואת היתרה משאירים באדמה,שם,בזמנם,הם נובטים ויוצרים רקפת חדשה.

גם כאשר זרעי הרקפת נקלטו באדמה אין היא מצמיחה פרח שימתין לעש הזמזום שיפזר את הזרעים שלה. בשנה הראשונה מגבעול הרקפת הצעירה,שהוא כאמור גם הפקעת שלה,צומח עלה בודד. העלה אוסף את המזון שהרקפת זקוקה לו קמל ומת. בשנה השנייה מצמחת הרקפת הצעירה מספר עלים וגם הם אוספים עבור הגבעול שלה את המזון הנדרש קמלים ומתים. רק בשנה השלישית מצמיחה הרקפת מספר עלים וגם את פרח הרקפת עצמו שכבר מוכן לביקורו של עש הזמזום ולהמשך העמדת הדור הבא.

הרקפת היא צמח רעיל ומכילה רעל בשם ציקלאמינין שמשפיע לרעה בעיקר על דגים. לאחר קליה פקעות הרקפת ניתנות למאכל על ידי אדם,וישנן תרבויות שבהם מבשלים את עלי הרקפת ממלאים במיני מילויים ואוכלים.

הרקפת צמח מוגן על פי חוק וקטיפתה,לכל מטרה שהיא,אסורה.

את מגוון צמחי הרקפת צילמתי בקרן הקרמל ובחורשת הארבעים בשבכרמל,והרי הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

הכרכום הוא צמח רב שנתי ממשפחת האירוסים. שמו המדעי Crocus נגזר מהתואר הלטיני: Crocatus שפרושו:צהוב כתום. לפרח צורת גביע שלרוב צבועה צהוב ולבן אך גם,סגול ורוד וארגמן. עליו של הפרח צרים,ארוכים וישרים ובאמצעם עובר קו בצבע שחור. לכל פרח שלושה אבקנים בדיוק.

במקורותינו מוזכר הכרכום כצמח בושם והא חלק מקטורת הסמים,שהיא קטורת שבה תערובת של בשמים ואותה נצטוו הכהנים להקטיר פעמיים ביום:בבוקרו של יום ובין ערביים. ההקטרה היתה נעשית בבית המקדש על גבי מזבח עשוי זהב.

תבלין הזעפרן מופק מיצירת צלקת שיוצרים בפרח של הכרכום התרבותי שהוא צמח אחר ממשפחתו של הכרכום אך אין לבלבל בין הטבלין הידוע לבין צמח הכרכום שעליו דיון זה.

תבלין הכורכום: את התבלין מפיקים משורשה של הכורכומה הגדולה שהיא צמח ממשפחת הכרכום שבדיון אך לא הוא עצמו ואין לבלבל בין השניים.

כאמור: הכרכום הוא ממשפחת האירוסים הפקעתיים קרי:הוא עצמו פורח מפקעת הטמונה באדמה וממנה עולה הצמח בעונת הסתיו. למדע ידוע על כשמונים מינים של כרכום מתוכם כשלושים מתורבתים. בארץ ידועים עשרה מינים של כרכום כולם כאחד מוכרזים כצמח מוגן. הכרכום איננו נמצא בסכנת הכחדה אם כי בתי הגידול שלו,בישראל,הולכים ומצטמצמים.

את פריחת הכרכום הנצחתי בקרן הכרמל (מוחרקה) ובחורשת הארבעים שבהר הכרמל – והן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

אני אוהב לחזור לאתרים שכבר ביקרתי בהם,בעיקר משום שאני מכיר כבר את האתר ויכול להגיע לנקודה,או נקודות,שבהן נוף שאני רוצה לצלם וגם מאתגר עצמי בלקיחת התמונות בדרך שונה מאשר בדרך כלל.

בשישי שעבר,בשעת ערביים,חזרתי לנחל סלוודורה שנשפך לים המלח. כקילומטר מתחילת המסלול ישנה תצפית אל חפיו של ים המלח ולשם שמתי את יעדי.

את המצלמה שלי קינפגתי לצילום בריבוע קרי ביחס של 1:1 תוך ניצול שעת ערביים שסיפקה אור אפי ומעניין לחופיו של ים המלח,כפי שנשקפים מנקודת התצפית הזו.

הסלוודורה הפרסית,שעל שמה נקרא הנחל,הוא ספק שיח ספק עץ רב שנתי וירוק עד. פרותיו משמשים למאכל על ידי יעלים ושפנים.

נחל סלוודורה הוא אחד הקטנים בחופיו של ים המלח. אורכו כשלושה קלומטרים והוא נאסף ברמת מדבר יהודה ומיד נופל מרום 400 מטרים,בסידרה של מפלים,את מצוק ההעתקים ונשפך לים המלח. הנחל נחל אכזב וגם בארועים של שיטפונות הזרימה בו איננה חזקה.

המפל האחרון בסידרת המפלים בהם נופל הנחל את מצוק ההעתקים גובהו כ-70 מטרים ובחלקו התחתון ישנה נביעה קטנה מאוד של מים ולידה צומחת הסלוודורה הפרסית שעל שמה נקרא הנחל. ספיקת המעיין כעשרה ליטרים לשעה,המים מרירים ואין בהם די כדי לגרום לזרימה בהמשך הנחל.

התמונות המרובעות מהתצפית על חופי ים המלח,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

בין פאתיה הצפוניים של נהריה ועד לצוק ראש הנקרה נמצאות ארבע שמורות טבע מוכרזות. אורך החוף כשישה קילומטרים ברם: הגבולות בין שתיים משמורות הטבע איננו ברור ויותר נוטה לחלוקה על פי שמות חופי הרחצה המוכרזים שלאורך החוף.

חלוקת שמורות הטבע המובאת כאן מבוססת על אלמנטים גאוגרפים קרי שני נחלים שנשפכים לים ומשכך: בחוף הים השמורה הדרומית היא שמורת אכזיב. שמורת אכזיב מתחילה בפאתיה הצפוניים של נהרייה ועד לשפך נחל אכזיב לים,וכוללת את שמורת הטבע אכזיב.

למעט שמורת הטבע אכזיב הגישה לחוף במקטע הזה היא חופשית לציבור.

בין שפך נחל אכזיב,או כזיב בשמו הערבי,ועד לשפך נחל בצת משתרעת שמורת החוף בצת שממשיכה צפונה,משפך נחל בצת,עד להדום צוק ראש הנקרה.

הגישה לחלק זה של חוף הים ושמורת הטבע הוא חופשי לכלל הציבור.

צוק ראש הנקרה הוא שמורת טבע נוספת ברם הצוק נמצא בבעלות פרטית,קרי: מופעל על ידי קיבוץ ראש הנקרה והפיתוח של האתר נמצא באחריות קק"ל.

השמורה הרביעית היא שמורת הטבע ים שהוכרזה סופית ב 2020. השמורה כוללת את הים שבין פאתיה הצפוניים של נהריה ועד לנקרות ראש הנקרה. מזרחה:מוגבלת שמורת הטבע ים אכזיב בחוף הים ומערבה נמשכת במים הטרטריאלים של ישראל,קרי:במרחק של כ 11 ק"מ מהחוף. בצפון השמורה נתחמת בגבול הימי בין ישראל ללבנון.

ראוי להזכיר: חוף הים שבין פאתיה הצפוניים של נהרייה לראש הנקרה,ברובו,נגיש לציבור ובחינם,ברם:בשעות החשיכה השהייה בחוף ו/או הרחצה בים אסורים מטעמי בטחון,אם כי מידעתי האכיפה על כך רופפת למדי ולא כי השהייה בחוף בשעות החשיכה איננה סכנה בטחונית משמעותית.

מבקורי במקום:חוף הים נקי ויש בו פחי אשפה וניכר שהרשות המקומית שהחופים האלה בתחומה מקפידה על הניקיון במרום,לצערי – חלק מהמבקרים במקום:לא. אנא שימרו על הניקיון בחוף המקסים הזה כי זה מה שצריך לעשות,כי הרשות המקומית משקיעה מאמצים ניכרים בשמירה על הניקיון וכי: מדובר בשמורת טבע יחודית בחופי ישראל.

בשישי האחרון של חודש נובמבר ביקרנו במקום,והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.