נחל ציפורי – בראס עלי.
נחל ציפורי הוא נחל איתן שמתחיל את זרימתו בהרי נצרת ונשפח,במערב,לנחל הקישון. אורכו הכללי הוא 32 קילומטרים.
באזור הכפר ראס עלי,דרומית לנצרת שבגלילהתחתון,זורם הנחל ובקרבתו תחנת קמח שנרכשה על ידי המנזר הכרמליתי במאה ה-18 ומאז היא סגורה,ולא פעילה,ועדיין רשומה כנכס של הכרמליתים. בהמשך זורם הנחל ולאורכו הכשירו שביל נגיש וכבוש שמלווה את זרימת נחל ציפורי בדרכו מהרי נצרת אל עבר הקישון.
לאחר השבוע הסוער והגשום,הנחל גדוש המים ובלא מעט מסימני השיטפון שעבר בו בימי הגשם. ברוב ימי השנה מי הנחל אינם ראויים לשתייה ואפילו לא לשחייה מאחר והוא מזוהם במי קולחין ממכוני הטיהור של ישובי הסביבה. בעקבות השטפון האחרון הזרימה,זו שראינו בשבת,היא של מים נקיים.
עין המצלמה צדה את סביבת הזרימה של הנחל באזור ראס עלי,וגם את שאריות הסחף והזיהום מעשה ידי אדם,שעברו באפיק נחל ציורי – והתמונות הן כאן לפניכם.
מנחם.
ציפורי.
ציפורי,קיבלה את שמה בשל מיקומה בראש תל המשקיף על הגליל התחתון ממעוף הציפור. תחילת הישוב בעיר מתוארך לתקופת אלכסנדר ינאי סביב 103 לפנה"ס והיא יושבה,ברציפות,עד למאה ה -13 לספירה או אז נעזבה וחלקים ממנה נחרבו ברעידת אדמה.
שיאה התרבותי של ציפורי מגיע במאה ה – 3 לספירה ובתקופה זו,ואחריה בתקופה הביזנטית, מתמלאת ציפורי בפסיפסים מרהיבים ביופים ומרתקים בכמות הממצא בהקשר של פספסים,כמות שאין לה אח ורע בארכיאולוגיה של ארץ ישראל.
בשבת ביקרנו בעיר ובממצאיה,וכמה מהפספסים שנמצאו בה ניצודו על ידי עין המצלמה,והרי הן לפניכם.
מנחם.
חוף גדור – השביל הכחול.
שמורת הטבע גדור נמצאת לחוף ים התיכון ממכמורת,שבצידה הדרומי,ועד למבואותיה הדרומיים של גבעת אולגה בחדרה בחלקה הצפוני.
חוף גדור,הוא חוף רחצה מוכרז ומנגד הוא חלק משומרת הטבע גדור,ונקרא גם החוף הכחול.
החוף,שבחלקה הדרומי של גבעת אולגה,שונה,במעט,מתכסית הקרקע ותכסית הים של החלק הדרומי יותר של השמורה.
בשישי אחר הצהריים ביקרנו בחוף הכחול על מנת לשזוף את העיינים,ואת עין העדשה,במפרצונים הלבנים המאפיינים את החוף וגם ברכס הכורכר שנוגע,במקומות אחדים,בקו המים ומיצר נוף יחודי לחופיה של ארץ ישראל.
מעט גשם ושעת ערביים מרהיבה ביופיה היו בחלקנו בעת הביקור בחוף,והתמונות שנלקחו שם – הן כאן לפניכם.
מנחם.
מאקרו – שבת 21 בנובמבר 2020.
שבת בבוקר. החזאים מבטיחים בבוקר שאריות של גשמי הסער של הערב הקודם,ובהמשך:ממטרים פזורים במישור החוף. אנחנו שמים פעמינו לפרק הלאומי נחל תנינים,ובתוכנית להמשיך משם לחורש בגבעת עדה ולקנח בביצה מדרום לחדרה – כל אלה בעקבות הנרקיס הסתווי שנמצא עכשיו בשיא פריחתו.
בפרק נחל תנינים מקבלים אותנו שמיים מעוננים עם תאורה מהטובות שאפשר לבקש,כמו גם גשם מזרזף אך לא מטריד. בפרק הזה התקלנו בשלל סיתווניות,מרבדים של נרקיס סתווי,שבלולים וחלזונות מים.
בחורש של גבעת עדה ציפנו למצוא פריחה של חלמונית מקומית אך נראה שאחרנו,בשבוע,את שבעת ימי פריחתה בשנה. מזג האוויר והתאורה עדיין האירו פנים ושזפנו עיננו בעצי האלון המקסימים שבגינה העירונית הזו.
בביצת חדרה ציפו לנו מרבדים של נרקיס סתווי וגם עדר כבשים שלכיך בתיאבון גדול את העשב במקום.
קצת רטובים ומלאים החוויה של מראה וצילום חזרנו לכפר סבא – והתמונות,שצדה עין המצלמה,הן כאן לפניכם.
מנחם.
הוילה של שהין.
בתחילת המאה הקודמת על גיבעה נישאת הצופה אל פרדסים בפאתי כפר גבירול,שברחובות,הוקמה וילה ששימשה את משפחת שהין בני כפר קובייבה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת,ננטש כפר קובייבה ועימו הוילה של משפחת שהין ספק באקט של גירוש. משפחת שהין עברה להתגורר ביפו ובשדות הכפר הוקם כפר גבירול,היום אחת משכונותיה של העיר רחובות.
אזור קובייבה מיושב מתקופת הברונזה וחפירות ארכיאולוגיות גילו שרדים של עיר,מתקופה זו,בשם אלתקה הידועה.ממקורותינו,כעיר של הלווים.
לאחר נטישת הוילה של משפחת שהין היא שימשה,חליפות,כמקום מושבם של חסרי בית. לבעליה של הוילה הפך מנהל מקרקעי ישראל,כממונה על נכסי נפקדים,שהשימוש של המבנה על ידי חסרי בית לא נשא חן בעיניו וכנגד המבנה הוצא צו הריסה.
עירית רחובות,שהבינה את חשיבותו הארכיטקטונית וההסטורית,של המבנה מיהרה להכריז עליו כמבנה לשימור על סמך העובדה שהוילה נמצאת בשטח השיפוט של עירית רחובות.
המבנה נמצא בהליך של הכרזה על מבנה הסטורי לשימור,אך מנהל מקרקעי ישראל מיהר לממש את "זכויותיו" באתר ומילא את המבנה בכ – 70 קוב בטון,על מנת להקשות את השימוש בו על ידי חסרי בית.
את המבנה,או מה שנשאר ממנו לאחר שמולא בבטון,מעטרות כמה יצירות גרפיטי נאות למדי שבוצעו על ידי אמנים אנונימיים. מעבר ליצירות הגרפיטי וההרס שזרע מנהל מקרקעי ישראל בוילה מדובר במבנה ארכיטקטוני מראשית המאה הקודמת יפה תואר ומעניין.
בשישי האחרון,לאחר הביקור במושב יציץ,ביקרתי במקום והינה כאן לפניכם את שקלטה עין המצלמה.
בתקווה שהליך השימור יסתיים בקרוב על ידי עירית רחובות והמבנ לא רק יזכה לשימור המגיע לו הוא גם ישופץ וינוקה ויהווה אבן שואבת לחובבי ארכיטקטורה של ארץ ישראל.
פרטים נוספים,ומרתקים,על הוילה של משפחת שהין בקישור הזה: מכאן.
מנחם.
תחנת הרכב הנטושה יציץ נען.
לא רחוק מהמבנים הנטושים במושב יציץ ניצבת תחנת הרכבת הישנה של יציץ נען. תחנת הרכבת הוקמה בימי המנדט הבריטי ושימשה כצומת רכבות בין ירושלים ובאר-שבע.
בתחילה שימשה תחנת הרכבת הזו לרכבות משא שהעמיסו במקום פרי הדר והעבירו אותו לנמלי ישראל הנדטורית. בשנות ה-40 של המאה הקודמת,החל שימוש בתחנה כתחנת נוסעים לרכבת בין ירושלים,באר שבע ותל אביב. שיאה של התחנה היה בשנות ה – 60,של המאה הקודמת,כקו נוסעים בין באר-שבע ותל אביב עם עצירה בתחנה לטובת הנוסים לשני היעדים האלה.
ב – 1992 הופסק השימוש בתחנה הזו באופן סופי. רכבת ישראל שיפצה את התחנה אטמה אותה וחסמה אותה בגדר שאיננה מאפשרת גישה למבנה ההhסטורי עצמו. אף כי התחנה איננה בשימוש עוד רכבת ישראל משתמשת בשלושת המסילות שבה לרכבות מסע ולרכבות נוסעים בקו לבאר שבע.
לאחר ביקור בכפר הנטוש של יציץ קפצנו,הכסופה ציוד הצילום ואני,לתחנת הרכבת הישנה ביציץ ונשלחו שם מספר תמונות בטרם אויימתי על ידי מרכז הבקרה של רכבת ישראל במפגש,לא נעים,עם משטרת ישראל.
והתמונות,הן כאן לפניכם.
מנחם.
מבנים נטושים – יציץ.
מושב יציץ נמצא באזור כפר בתיה צפונית מזרחית לרחובות. המושב הוקם ב – 1950 ויושבו בו עולים מטריפולי.
צילום של מבנים נטושים מאתגר מאוד,הן בצד הבטיחותי של העניין והן במראה במיוחד שמבנים נטושים מציעים לעין ולעדשת המצלמה. בפאתי מושב יציץ נמצאים מספר מבנים נטושים בקמפוס משלהם. אין לי מידע מדיוק על שימושם של המבנים ומדוע הם עומדים בשמימותם וגם לא לגבי עתידם,ברם:נראה שמדובר במוסד חינוכי כלשהו שננטש ונעזב לפגעי הטבע ולכמה אומני גרפיטי שלא ממש בפליאו ביצירתם.
ביום שישי,האחרון,הכסופה,אני ותיק הצילום שלי שמנו פעמינו לכפר הנטוש ביציץ. מזג האוויר החורפי,ומטר גשם קל,קידמו את פנינו והעין,שלי ושל עדשת המצלמה,שזפו את האתר בהנאה מרובה.
והתמונות,הן כאן לפניכם.
מנחם.
מבצר יחיעם.
ב 1208 מקימים הצלבנים מבצר קטן באתר יחיעם והוא נמסר לידי המסדר הטבטוני שמקורו בגרמניה. שמו של המבצר הצלבני לא השתמר והוא קיבל את ציון שמו בידי הממלוכים שכבשו או אותו,והרסו אותו עד ליסוד – קלעת ג’דין.
במחצית השנייה של המאה ה-17 דאהר אל עומר,בדואי שהתחנך בקונסטנטינופול,מקבל לידיו קושן שליטה באזור החוף שבין צור לחיפה. דאהר קונה את מעמדו לאחר שנישא לבכירה ממוצא עות’מני תושבת דמשק,שאביה העשיר מוריש לה,עם מותו בטרם עת,את כל הונו. ההון של אבי אשתו מאפשר לדאהר,הבדואי כאמור,לתפוס קשרים במסדרונות השלטון בקונסטנטינופול ולקושן השליטה בחוף כאמור.
מקום מושבו של דאהר הוא בעיר נצרת,ברם הוא מחדש את קלעת ג’דין והופך אותה למבנה מבוצר ומפואר שמשמש אותו,את בני משפחתו ואת חקלאי המקום הערבים. ימי השיא של קלעת ג’דין הוא בתקופת שלטונו של דאהר בגליל המערבי.
דאהר היה ידוע ביחסו המועדף ליהדות הגליל והוא עודד אותם לבוא להתישב בגליל ולפתח את ישובי היהודים.
תקופתו של דאהר בגליל המערבי ידעה קרבות רבים בין השלטון המרכזי בקונסטנטינופול לפחה העות’מנית במצרים,וידע קרבות רבים בהם הפליא דאהר את אכזריותו ונהג לערוף את ראשם של מפקדי חילות המצב מהפחה במצרים שנפלו בידיו.
גם הפוליטיקה המקומית הניבה פנינים לא מעטים וכשדאהר חשש משני אחיו שימרדו בו וירשו את הפחה שלו הוא…ערף את רשיהם.
עם התקדמות חיל המצב של הפחה המצרית צפונה,ברבע האחרון של המאה ה-18 החליט דאהר לנטוש את קלעת ג’דין ולנוס לכיוון העיר המוצרת הקרובה עכו. קרובי משפחתו משהשבט הבדואי שלו,תפסו אותו במהלך מנסותו זו,חיסלו את רעיתו,ירו בו וכרתו את ראשו שהונף בראש קלעת ג’דין למען יראו ויראו.
לאחר מותו של דאהר ננשטה המצודה עד ל 1946 שבה הוקם למרגלותיו קיבוץ יחיעם – שגם נתן למבצר את שמו העברי. חלקים מהמבצר הפכו לעמדות הגנה של צה"ל במלמחמת העצמאות.
בשבת ביקרנו במבצר והתמונות,בעיקרן מתקופתו של דאהר אל עומר,הן כאן לפניכם.
מנחם.
שבי ציון.
ב – 1938 במסגרת חומה ומגדל עולה לקרקע שבי ציון,בנקודה שנמצאת כמה קלומטרים דרומית לנהרייה. את הישוב מאכלסים עולי העלייה החמישית רובם בני קהילת ברסינגן שבגרמניה. המושב מוקם כמושב שיתופי ומתקיים על חקלאות,גדולי שדה ומשק חי.
ב – 1940 מוקם בית כנסת שהוא העתק מדוייק של בית הכנסת היהודי ברסינגן גרמניה,מקורם של תושבי המקום.
בתחומי שבי ציון נמצאו שתי אבני מייל רומיות שישבו על הדרך בין עכו לצור. במערב הישוב נמצאה כנסיה ביזנטית המתוארכת למאה ה-4 לספירה.
בשבת,ביקרנו בשבי ציון,והתמונות – הן כאן לפניכם.
מנחם.