ארכיון יוני 2020

ב-20 בצדמבר 1922 מנצח הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה,שהחלה עם המהפכה הבולשביקית שלוש שנים קודם לכן וברית המועצות החלה להתקיים. לאחר מלחמת העולם השנייה מחולקת ההגמוניה באירופה ומזרח אירופה הופכת לחלק מברית המועצות אם בשלטון ישיר ואם בשלטון בהשפעה ובנאמנות למנהיגות במוסקבה.

ב-21 בדצמבר 1991 מתפרקת ברית המועצות ורוסיה עצמה,הופכת למדינה עצמאית בפני עצמה כאשר בהמשך מתפרקות כל המדינות שהיו תחת חסות ברית המועצות ורובן הופכות למדינות עצמאיות ודמוקרטיות במידה זו או אחרת.

מסך הברזל…נפל.

מקומה של ברית המועצות בקביעת אופיו של העולם,פוליטית,כלכלית ובחלוקת הכוח בין המעצמות,שנוי במחלוקת בין ההיסטוריונים והמדינאים,ברם: מדינות ברית המועצות,שהיו מאחורי מסך הברזל,התנתקו אידאולוגית מהמערב והתפתחו בפני עצמן ובכוחות עצמן.

לרשות ברית המועצות עמד מאגר מוחות וידע שנוצל היטב בענפי מדע כמו:פיזיקה,כימיה אופטיקה ורבים אחרים.

בשל היותה של ברית המועצות סגורה בפני המערב,טכנולוגיות שונות,ואלה בתחום האופטיקה שבהן נעסוק,התפתחו על ידי שימוש במאגר המוחות הסובייטי מכל מדינות הגוש והתפתחו מצרים שונים שחלקם שכיות חמדה עד עצם היום הזה.

ב-1939 מוציאה לשוק חברת האופטיקה קרל צייז עדשת ביוסטאר 58 מ"מ F2. העדשה עובדת בעקרון

של שתי עדשות:חיובית ונגטיבית כאשר החיובית מעט גדולה מהנגטיבית. שתי העדשות נעו,בגוף העדשה,זו לעומת זו או זו מעבר לזו וכך הושגו ערכי הפוקוס של העדשה,במקרה זה:עדשת פריים בת 58 מ"מ.

רעיון העדשות שבמבנה העדשה נקראה עדשות גאוס והוא פותח בסוף המאה ה-19 לטובת טלסקופים לצפייה בגרמי השמיים.

ב-1969 חברה סובייטית השם הליוס רוכשת מקרל צייז את הנוסחאות האופטיות של עדשת הביוסטאר. החברה מפתחת,על בסיס הנוסחאות האלה,עדשת פריים 58 מ"מ F2 ומכנה אותה:הליוס-44.

העדשה מפותחת עבור תבריג M42 שהיה בשימוש חברת מינולטה היפנית ובשימוש יצרן המצלמות זניט הסוביטי שהעתיק את הפטנט של התבריג ועשה בו שימוש.

מצלמות זניט היו שכיחות מאוד בברית המועצות ועדשת ההליוס-44 קנתה לה,ובצדק,שם של עדשת פריים בעלת איכות אופטית ותפעולית טובים מאוד.

הליוס פתחה כחמישה מפעלים שבהם יוצרה עדשת ההליוס-44 עבור השוק בברית המועצות,אחת ברוסיה,אחת באוקראינה,אחת בבלורוס,אחת ברומניה ועוד אחד באוקראינה שהוקמה אחרונה ופסקה לפעול…אחרונה.

ב 1992 ירד מפס היצור ההליוס 44 האחרונה ומאז צברה לה העדשה קהל מעריצים רחב מאוד,גם בגלל שכיחותה,ומחירה הזול,וגם בגלל יכולותיה האופטיות הטובות מאוד ובעיקר בגלל יישום לא מדויק של הנוסחה האופטית של קרל צייז ובגללה בשולי התמונה ישנו בוקה עגלגל,יפה פה,שלא ניתן ליצר אלא באמצעות העדשה הזו. התכונה הזו הפכה את העדשה לשכיחה ונדרשת בקרב צלמי פורטרטים וצלמי מאקרו.

מאז החל יצורה של ההליוס 44 ועד להפסקתו היא הייתה מבוססת תבריג ה M42 ברם:מתאמים לעדשות של קנון,ניקון פנסוניק והמצלמות של פנטקס,טרם נמכרה לסוני,יוצרו והפכו את העדשה הזו לחביבה ושכיחה בקרב צלמים עם מצלמות דיגיטליות של היצרנים האלה.

מפעלי ההליוס 44 לא יצרו גרסת עדשה אחת אחידה ושוות ערך אופטית ובאיכות החומרים.יש כעשר גרסאות הליוס 44 כשהטובות ביותר,מבנית,חומרים ודיוק אופטי,הן אלה שיוצרו במפעל בבלרוס. ברם מפעל זה היה הראשון שחדל לפעול ועדשות הליוס 44 מתוצרתו נדירות. שני המפעלים באוקראינה נחשבים למי שיצרו את גרסאות ההליוס 44 הטובות יותר ותוצרתם היא גם השכיחה ביותר,כאשר העשור האחרון לקיומם חלק מחלקי העדשה הפך מברזל/מתכת לפלסטיק.

המפעל ברוסיה ידוע באי יציבות תפעולית וחלק מתוצרתו נחשב באיכות גבוהה וחלק באיכות גרועה עד בלתי נסבלת.

המפעל ברומניה ידוע באיכות הירודה של עדשות ההליוס 44 שהוציא תחת ידיו ושומר נפשו ירחק.

עדשת ההליוס היא עדשה קבועה ללא מיצב,עם פוקוס וצמצם ידניים שכבאחת מתת הסדרות יש פוקוס אוטומטי ובשנייה פוקוס שמכויל,על ידי המשתמש,לערכים שבין X ל Y.

למי שירצה לרכוש עדשת הליוס 44 מומלץ לקרוא נתונים וסקירות על דגם העדשה שמוצעת ולהחליט על כדאיות רכישתה.

ההליוס שאני רכשתי היא מתוצרת המפעל באוקראינה,היא יוצרה בתחילת שנות ה-80 של האלף הקודם הפוקוס שלה…אוטומטי לפי ההגדרות של הליוס,לא ניתן לכייל ערכי פוקוס,בין לבין,ניתן לבחור,ידנית,בפוקוס הרצוי.

צמח הקיקיון המצוי הוא צמח יחידאי במשפחת החלבלובים. מקורו באפריקה,משם התפשט לשאר העולם כולל ארץ ישראל. הצמח ידוע כרעיל לאדם ואין לאכול או לצרוך מפרותיו או עליו בשום אופן. אבל,הוא דוגמן יפה ויחד עם ההליוס 44 יצאתי לצלמו בחצר האחורית…שלי – והתמונות,הן כאן לפניכם ושימו לב לבוקה של העדשה ובעיקר בפינות התמונה.

לגלרית התמונות.

מנחם.

בשוליה הצפון מערביים של רמת גן המודרנית שכן הכפר הערבי ג’ריסה,למרגלות תל גריסה המכונה היום,בטעות,תל נפוליון.

בשלהי התקופה העות'מאנית משמש נהר הירקון למספר תחנות קמח. חלקן ממוקמות מזרחית לכפר הבפסטיסטים צפונית לפתח תקווה,וחלקן,במורד הירקון בתל ג’ריסה.

טחנות הקמח של תל גריסה מכילות שני מבנים באחד פעלו אחד עשר אבני רחיים ובשנייה שבע אבני רחיים. התחנה ובה שבעת אבני הרחיים נתנה למקום את שמו העברי והיא הייתה זו שפעלה לאורך כל תקופת קיומו של אתר הטחינה.

בתחילת המאה ה-19 הוקמו באתר עוד תחנות קמח,שרובן לא שרדו,ובשוליהן הוקמה מעגנה לסירות ובית קפה. חקלאי המקום הגיעו לאתר,לרוב בסירות,ושהו בו למשך כמה ימים עד שהטחנות סיימו לטחון את התבואה שהביאו. משזה הסתיים הסתלקו מהמקום.

בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 צלחה חטיבה 155 הסקוטית,חלק מהדיוויזיה ה-52 של צבא בריטניה את הירקון באתא שבע טחנות. החטיבה כבשה את המוצב הטורקי שהיה בח’ירבת הדרה,הלא היא רמת החייל של היום,וקבעה את החזקתה של הגדה הצפונית של הירקון בידי המנדט הבריטי.

בשנות ה-20 של המאה העשרים נקנו הטחנות,באתר שבע תחנות,על ידי יהודים ברם ב 1936 הפסיקו טחנות הקמח את פעילותן עקב תחרות עם טחנות הקמח במעלה הירקון והפעלתן הפכה ללא כדאית כלכלית. מאז 1936 ועד היום הטחנות עומדות בשיממונם וללא שימוש.

בין השנים 2000 ל-2001 שוחזר אתר שבע תחנות על ידי עירית רמת גן,עירית תל אביב,רשות הטבע והגנים ופרק יהושוע.

אתר שבע תחנות,כיום,הוא חלק מפרק יהושוע ומשמש כבית גידול ללהקות תנים ששרדו בגוש דן. אוכלוסיית התנים בפרק מנותרת על ידי רשות הטבע והגנים ועירית רמת גן על מנת לשמור על איזון אקולוגי וגם על מנת לשמור את בריאות התנים והציבור.

בשבת בבוקר ביקרנו בשבע טחנות והתמונות,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

הוא בא אלי הביתה. תפס,מבלי לעורר כל רעש,את מקומו. בתחילה: נעץ בי את עיניו ואחר כך הסתובב בזירת המיקום,הפנה את צידו האחד,ואחר כך את האחר ולבסוף חשף בפני את אחוריו.

ערן העכביש.

לקח לנו,לי ולערן העכביש,להתרגל זה לזה. משזה קרה,הלכתי לחדר הסמוך,שלפתי מצלמה,עדשה וחצובה והצבתי אותם בסמוך לבימת התצוגה של ערן.

עוד כמה דקות חלפו ערן ואני התרגלנו זה לזה ואפשר היה לפצוח במסע הצילומים.

ערן,בסבלנות בלתי רגילה,דגמן למצלמה,את פניו,עיניו,את צידי גופו ואת…אחוריו.

בסוף הצילומים הסרתי את סט הצילום והנחתי את ערן לנפשו,לסעוכ בבתי אשר חפץ ליבו.

והתמונות מהבוק של ערן,לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

ב-1931 מחליטים חקלאי כפר-סבא,אז ישוב כפרי,להקים אגודה חקלאית שיתופית שתטפל בשאיבת מים והולכתם לשדות החקלאים ולבתיהם. חברי האגודה היו כל מי שהיה תושב כפר-סבא. לאגודה קראו,בקיצור,מפעל המים או מפעל המים אגודה שיתופית כפר-סבא.

ב-1962 הפכה כפר-סבא לעיר,ובשל קרבתה לעיר הערבית קלקיליה,אז בריבונות ירדן,הוכרזה כישוב ספר.

מפעל המים המשיך להיות ספק המים ומסלק הקולחין של תושבי העיר. עם הזמן גדלה העיר ואי אפשר היה לכנס את תושבי העיר להחלטות בנושא המים ולכן,הוחלט,שתושבי העיר ימשיכו להיות בעליהם של מפעל המים אך ייוצגו במועצת האגודה על ידי נציגי המפלגות שנבחרו בבחירות למועצת העיר. וכך פני הדברים עד היום.

ב-2011 בעקבות חוק תאגידי המים הוקם תאגיד פלגי השרון,תאגיד משותף לעיר כפר סבא (כ 87 אחוז מהון המניות של התאגיד מוחזק בידי עירית כפר סבא) ולכוכב יאיר,צור יגאל (שמחזיקים ביתרת הון במניות בתאגיד).

עם הקמת התאגיד הועברו נכסי סילוק השופכין של מפעל המים לידי התאגיד. מדובר בנכסים בשווי של 270 מליון ש"ח נכון ל 2011. הנכסים הועברו בלא תמורה מצד התאגיד.

לאחר הקמת התאגיד הוא עסק בטיפול בביוב של כפר סבא,וגם כוכב יאיר וצור יגאל,ואילו מפעל המים,שנשאר בבעלות תושבי העיר,המשיך בטיפול באספקת מי השתייה לתושבי כפר סבא ובגביית התשלום עבור התאגיד,כאשר דמי הטיפול בביוב ומס ערך מוסף מועבר לקופת התאגיד והיתרה נשארת בידי מפעל המים.

בסוף מאי 2020 החליט הממונה על האגודות השיתופיות למנות ועד מנהל למפעל המים. פירוש הצעד הוא,בעצם,הוצאת כל תוכן וצורך במפעל המים המקומי והעברת נכסיו,שוב בלא תמורה לתאגיד.

קול קורא של מפעל המים קורה לתושבי העיר להעביר התנגדותם לממונה על האגודות השיתופיות ולמפעל המים ולהשתתף בהליך קבלת ההחלטות לעניין עתיד מפעל המים – שלנו.

יש לציין כי מערכת הולכת המים בכפר סבא היא ייחודית בישראל. כל מים מועלים לנקודה הגבוהה ביותר בעיר,מגדל המים שברחוב בן יהודה,ושם מחולקים לבתי התושבים תוך התאמת לחצים בפיזור המים לחקלאות לתעשייה ולבתי התושבים.

מפעל המים שואב את מי העיר מאקוויפר החוף ואקוויפר ההר. המים מאקוויפר החוף מועברים לשימוש חקלאי בלבד,כי אינם איכותיים מספיק לשתייה,ומי אקוויפר ההר מועברים לבתי התושבים לשתייה ושימושים אחרים. איכות המים בכפר סבא היא מהטובות בארץ.

מתקני האגירה של אקוויפר החוף יבשו בחלקם,ובחלק הצפון מערבי,בתוך התחום המוניציפלי של העיר,נמצאת ברכת מים מתומנת שהפכה למתקן משחקים,לא רשמי,ולקירות גרפיטי לשובבי העיר.

היום,התשיעי ביוני 2020,לעת ערב יצאתי לצלם את הפנטגון של כפר סבא לא לפני שהכנתי את מכתב ההתנגדות שלי השתלטות תאגיד המים על אספקת המים לתושבי העיר ולמפעל המים – שלנו.

והתמונות,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות.

מנחם.

האתוס הלאומי מדבר על גאולת אדמות חדרה על ידי יהושוע חנקין,ויבוש הביצות על ידי המתיישבים היהודים של חדרה.

מבלי לפגוע בזכויותיו של יהושוע חנקין,אדמת חצ’ירה נמצאות בבעלות האפנדי סלים חורי. רובם המכריע של האדמות הן אדמות ביצה רוחשות ביתושי אנופלס שמעבירים את מחלת המלריה לאדם.

אולגה חנקין,לבית בלקינד,אישתו של יהשוע חנקין,שומעת על האפשרות לרכוש את אדמות חצ’ירה,מהאפנדי חורי,באמצעות קשריה עם ערביי ישראל כמיילדת. אולגה מסבה את תשומת ליבו של יהושוע להזדמנות הזו,ויהושוע פותח במשא ומתן עם האפנדי חורי לרכישת האדמות.

המשא ומתן מתארך לכמה שנים טובות שבמהלכן קופתו של חנקין מתייבשת ומצבו הכלכלי הורע. כשמבשיל המשא ומתן לרכישת אדמות חצ’ירה,נחלצת לעזרתו רעייתו אולגה,ובאמצעות קשריה עם חובבי ציון ברוסיה,היא מגייסת את ההון הדרוש,האדמות נרכשות ושם המקום מוסב לחדרה.

לאחר רכישת הקרקעות יהושוע ואולגה מעתיקים את ביתם מיפו לחדרה ואולגה חיה בבית,שנמצא בגבעת אולגה השכונה המערבית של חדרה על שמה של אולגה חנקין,ובבית זה מסיימת אולגה את חייה שנים רבות מאוחר יותר.

לאחר רכישת אדמות,הביצה,של חדרה עושים המתיישבים ניסיונות נואלים ליבוש הביצות,ובצר להם מבקשים מהברון דרוטשילד להפוך לבעלי האדמה. הברון לא מתרצה מיד ורק ב 1896 מסכים להפוך לבעלי הקרקעות.

תחת שלטון הברון,ניטע באזור הביצות יער מבוסס על עצי אקליפטוס,שיובאו מאוסטרליה,והמקום הופך ליער חדרה.

גם האקליפטוסים לא עוזרים בבאור הביצות ובצר להם פוני אנשי הברון למומחים מהדלתא של מצרים שמגיעים לחדרה פורצים מעברי מים לנחל חדרה ומיבשים את הביצות,לא לפני שרבים מהם נופלים חלל למחלת המלריה והנותרים בורחים חזרה למצרים מאימת המלריה.

ביצת חדרה היא שריד היחידי של ביצות בלתי מזוהמות ובלתי מופרעות שנשארו מביצות מישור החוף בכלל וזה הצפוני בפרט. הביצה,והשמורה,כוללים שטח של כ-100 דונם מתוכם כ-30 דונם הביצה עצמה ובה מארג חי וצומח ייחודי לביצה וחלקו בסכנת הכחדה מידית,לאחר שנכחד משאר מקווי המים של מישור החוף.

החורף האחרון היה עשיר בגשם ובעטיו כיסתה את ביצת חדרה צמחיה שרובה מכיל את הצמח בוציץ סוככני צמח שנכחד ממקווי המים של ארץ ישראל ונמצא בביצת חדרה כשריד אחרון ומן הסתם,הבוציץ מוגן ונמצא בסכנת הכחדה מידית אם לא ישמר בית הגידול שלו בביצת חדרה.

שמורת ביצת חדרה סובלת מפלישה של עצי האשל. עצי האשל מפירים את האיזון הביולוגי באתר וכדי לשמר את סביבת הגידול הייחודית הזו,מידי שנה,באופן מבוקר,נעקרים עצי האשל ומבוארים על מנת לאפשר לחי ולצומח הייחודי לביצה לשרוד ולשמר את המינים הייחודים שבו כולל הבוציץ הסוככני.

ב 2016 הועדה האזורית לבניה החליטה לבנות שכונה של מגרדי שחקים בשטח הגובל עם חלקה הצפוני של השמורה. בעזרת החברה להגנת הטבע בוצע מחשב מחדש לגבי ההשלכות של הבנייה הזו על הנוף והטבע הייחודי של השמורה ונכון להיום מצבה הסטטוטורי של ביצת חדרה הוא של שמורת טבע מוכרזת ומוגנת בשל החי והצומח הייחודי רק לה ולקיום של חי וצומח בסכנת הכחדה מידית.

לגבי השכונה: סטטוטורית היא מאושרת ברם בשל הבעתיות של הקמתה על שפת השמורה הפשרת הקרקעות לבנייה מתעכבת ובתקווה שתתעכב לעד.

בשבת בבוקר ביקרנו את ביצת חדרה זרועת הבוציץ הסוככני והתמונות מהשמורה,כאן לפניכם.

לגלרית התמונות

מנחם