המלחמה הזו שיבשה לכולנו את החיים,על החזרה לסממנים של נורמליות וחשיבה על שחרור המוזות היא משהו שצריך להילחם חזק כדי להניע אותו.
געגועים עזים תקפו אותי לבסיס האם שהוא (מכאן והלאה) חניון הלילה שבחי בר של יטבתה. הטבע הפראי והאפי של הערבה הדרומית,הצבעים שלו החי והצומח והאתגרים הפיזיים של להלך בו,הכל צף בגעגוע.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
שאלה קשה מאוד היא: במצב הנוכחי האם ראוי להסתגף ולהימנע מתענוגות הנפש ולהישיר מבט למציאות המרה,משהו,או,אולי,דווקא תעצומות הנפש שנדרשות להתגבר ולא להיסחף למרה השחורה הם המה שצריך לעשות ובחוסן האישי לתרום,משהו,גם לחוסן הלאומי. ובאהבת הארץ הזו יש הרבה מן החוסן הלאומי הכה נדרש בעת הזו. בחרתי בדרך השנייה.
הרבה זמן,מאז פרצה המלחמה,מאמץ פיזי ראוי לא פקד אותי ואני מוצא עצמי מודאג ממצב הכושר הגופני שלי,בכל פעם שאני עולה במדרגות לפינת הקפה במקום העבודה. הגיע הזמן להזיז את החוסן הפיזי ממרבצו העצל. עברתי משלב המחשב לשלב התכנון.
ביום ה 62 למלחמה הזדמן לי לצאת מוקדם ממקום העבודה ומזמן זה והלאה עומד לרשותי כל סוף השבוע. כדי שלא להסס עוד הוזמן מקום הלינה בבסיס האם ונרקמה תוכנית נסיעה דרומה המתאימה לאמצעי הזהירות הנדרשים מהעובדה שגם דרום הערבה,והעיר אילת בפרט,וגם הדרך לשם עוברים באזור לחימה – הלחימה שבחזית העורף שלנו.
כדי שלא לקחת סיכונים,וגם כדי שלא להדאיג איש,בחרתי בירידה דרומה דרך כביש 90 הארור והמסוכן מהבית דרך כביש 90 לבסיס האם. הדרך,מהבית לבסיס האם,עברה חלפה לה ללא עצירות בשל מטחי טילים וגם כביש 90,הארור,איכשהו עבר לו ביעף ובערבו של יום יום מצאתי עצמי אל נוכח שקיעת היום ה 62 למלחמה בבסיס האם הכה אהוב.
יום שישי,היום ה 63 למלחמה,השקמה בשעה קטנה של הלילה. היעד? אז ככה: רובם המכריע של האתרים באזור הערבה הדרומית אינם מכוסים על ידי רשתות הסלולר ולמעשה אם יש אירוע ביטחוני המופנה לעיר אילת ולסביבתה אין דרך לדעת עליו אלא אם משמע האוזן מדבר על בום האופייני לנפילת טיל ב"שטחים פתוחים" ואם אין "בום" אז או שלא נפל טיל או שאני,ככל הנראה,כבר בר מינן ומספר,כלשהו,במניין קורבנות המלחמה על העורף.
שעה לפני הבצעת קרני השמש הראשונות חרטום הכסופה מופנה לנחל שחורת. זה הביקור המי יודע כמה במקום,אבל חשבתי שלמען הביטחון האישי כדאי ללכת למקום מוכר,שאינו מכוסה סלולרית אין שם התראות,נגיש בקלות יחסית,וגם כזה שההכרות אתו מאפשרת לבטל הטיול בכל רגע ולהיחלץ למקום מבטחים במהירות וביעילות. כמו כן,מאחר ובנחל יש מסלול אחד שידוע מאוד,חלק מתחושת הביטחון היה להשאיר אחרי,בבסיס האם,הודעה על תוכנית הטיול,איזה מסלול בדיוק,לו"ז משוער וכו וגו’.
ממש בקרני השמש הראשונות תיק הצילום עולה על גבי הגב מופנה לכסופה והצעדים הולכים קדימה של פי הוואדי. רק אני פה. לבד,אין איש. גם לא רוכבי האופניים שהזדמן לי,פה ושם,לפגוש במסלול הזה.רק רעם מנועי מטוסי הקרב שחגים מעל לוואדי בדרכם להמטיר אש על עזה,רק הרעש הזה מהווה תפאורה לשמש שצובעת את גוני הסלע בן מליוני השנים אל גוונים העזים,רוצים לומר שפה,פה בוואדי שחפר נחל שחורת באדיקות במשך מליוני שנים,פה:רק אני לבד,השמש והשקט המנותק מכל מה שקורה סביב.
מפעם לפעם אני נעצר,מחזיר מבט לקרני השמש המלטפות בראשיתו של יום,משביע את העין ביופי העצום שמחולל אורו הראשוני של הבוקר במסלעה זקנת הימים שבאדיקותו חתר נחל שחורת,תר בעיני אחרי קומפוזיציה שתאפשר לעין העדשה לקלוט את התחושות והמראות שיש לעיניים,מצלם וממשיך במעלה הוואדי עד לנקודת הפיצול שממנה עולה השביל אל שפת הוואדי ודרכו חוזר חזרה לחנייה שם ממתינה הכסופה,אף היא בודדה בשטח.
אחרי נקודת הפיצול אל עבר שפת הוואדי,השמש כבר עלתה והחלה להשתית את שליטתה באור השמיים. הדרך הזו מוכרת לי כולל האתגרים שבה,ואני מחליט לעשותה באבחה אחת כשאני עוצר רק כדי להשביע את העין. המצלמה חוזרת לתיק שלה שבתורו נתלה על גבי והדרך חזרה לכסופה נגמעת כולה לצורכי הרגעת ההתנשפות בראש גרם המעלות של פינת הקפה שמקום העבודה… 325 ק"מ צפונה מפה.
הכסופה ואני מתחילים להתגלגל בדרך העפר בואכה כביש 90. התוכנית היא: לעצור לקפה של בוקר בשמורת הטבע עברונה ומשם חזרה לבסיס האם. תוכנית היא בסיס לשינויים. העובדה הזו היא לחם חוק בכל מסע שלי לטבע,בכלל,וכזה שהוא בדד בפרט.
בעודנו,הכסופה ואני,מתגלגלים בשביל העפר עיני קולטות כי מימיני,בתוואי נחל שחורת,רועים להם כמה פריטים צעירים של צבי הנגב. מיד נבלמת הכסופה,וכמי שהבינה את כוונתי מדוממת את כל רעשיה. בשקט,בצעד מדוד אני נשפך דרך דלת הנהג,פותח את דלת הנוסע,מפשפש בתיק הצילום וסט הצילום,שהוכן מראש למקרה שכזה,נשלף לו ומיד מתחיל להיכנס לממלכת הצבאים הבולסים את ארוחת הבוקר שלהם.
שעה קלה אני מבלה במחיצת הצבאים שדי מהר מבינים שאינני מתכוון להרע להם וחוזרים לעיסוקם בחיפוש מזון או בליסתו. בסיום ולאחר שחיכיתי שיסיימו לאכול וילכו לדרכם,הכסופה שוב מתעוררת לחיים ואתה ממשיכה התוכנית המתוכננת להתבצע.
שבת בבוקר,המלחמה ביומה ה 64,זה הזמן להכניס למגירות החוויה את הביקור הקצר הזה בבסיס האם ובנחל שחורת והצבאים שלו. זה הזמן לקפל את האוהל,להכניס לקרבה של הכסופה את כל מה שצריך ולהפליג חזרה הביתה. וכך גם נעשה.
התמונות מהשחר על נחל שחורת וצבי הנגב – והחוויה,ככל שניתן להעבירה באמצעות סיפורה של תמונה,הן כאן לפניכם:
מנחם.