באפריל 1938 בעיר ניו-יורק,נולדה גייל ביתם היחידה של אסתל וג’ונתן רובין. לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת מישיגן,עובדת גייל כעורכת בהוצאת ספרים בניו-יורק ועוסק,בו בעת,בצילום עיתונאי.
זמן קצר אחרי שהחלה לעבוד בהוצאת הספרים חולה גייל בסרטן ובסוף שנות ה -60 היא מחלימה ממנו.
ב – 1969 מגיעה גייל לביקור בישראל,מתאהבת בארץ וקובעת בה את מקום מושבה הקבוע כשהיא עוסקת,לפרנסתה,בצילום עיתונאי. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים,מצטרפת גייל לכוחות הלוחמים בחזית הדרום ועם חציית התעלה גייל היתה לאזרח הישראלי הראשון שכף רגלו דורכת באדמת אפריקה המצרית. גייל שולחת מתמונותיה לאמצעי התקשורת והן מפורסמות מיד עם מעבר הכוחות לאדמת אפריקה.
לאחר המלחמה מחליטה גייל להקדיש עצמה לצילום נופיה של ארץ ישראל כולל החי והצומח שבה. צילומיה מתפרסמים בעולם וזוכים להערכה רבה הן בפן האומנותי והן בהיותה פורצת דרך כאישה בתחום צילום גברי למדי.
11 במרץ 1978 שבת אחר הצהריים. גייל רובין מגיעה לבריכות הדגים של קיבוץ מעגן מכאל. היא תופסת, לעצמה,עמדת תצפית סמוך לחוף הים וצופה בצפרים על מנת לאתר צילום. מן הים מגיחים 11 מחבלים שנתקלים בגייל,יורים בראשה והורגים אותה במקום. המחבלים מנסים לפרוץ למכוניתה של גייל,אך מוצאים אותה קטנה מידי עבורם. הם משאירים את גייל למותה,מגיעים לכביש החוף חוטפים נהג מונית ומיד אחר כך חוטפים אוטובוס אגד שבו חברי אגד וילדיהם שחזרו מטיול בצפון. סמוך לצומת גלילות מצליח הצבא לחסל את המחבלים לאחר שפוצצו את האוטובוס על יושביו. באסון,הידוע כ"אוטובוס הדמים" נהרגו 35 בני אדם וגייל רובין ההרוגה ה-36.
מתוך הערכה לעבודתה של גייל רובין – ולזכרה:החלטתי לפתוח בפרויקט של צילום הארץ,נופיה,החי והצומח ובפתיח לפרויקט יצאתי ביום שישי האחרון לבריכות הדגים בקיבוץ מעגן מכאל. גשם ורוח עזה קיבלו את פני וכמה קורמרנים,פרפור עקוד וענפות קיבלו את פני וניצפו,כמוני,נרטבים בגשם ונאבקים במשבי הרוח.
והתמונות,הן כאן לפניכם:
מנחם.
